סבא מנחם בחר מסגרת באמצעות מבט. הוא היה מסתכל בלקוח, עוצם עין אחת, ואומר: „המסגרת השחורה.” זה היה הכל. אם הלקוח שאל מה לגבי הצורה של הפנים שלו, סבא מנחם היה אומר: „תסמוך עליי.”
אבא שלי, יורם, הכניס לחנות מערכת מדידה אופטית. הוא היה הראשון בישראל שהביא את ה־Topcon. הוא בדק בצורה תפקודית — האם הלקוח קורא ספר? עובד מול מסך? נוהג בלילה? לכל פעילות, לכל מטופל, מסגרת ועדשה אחרת.
אני, הדור השלישי, הוספתי שכבה: מהירות. הילדים שלנו עוברים בין ארבעה מסכים ביום — סמארטפון, מחשב, טלוויזיה, ולוח בכיתה. כל מסך במרחק שונה, בגוון שונה, באור שונה. העדשה צריכה להיות כמו הילד עצמו — מהירה, מותאמת, פעילה.
שלוש הפילוסופיות הללו לא סותרות. הן רובדיות. הבחירה האסתטית של סבא מנחם נשארה. הניתוח התפקודי של אבא יורם נשאר. רק הקצב שלי בולט. ובסוף, כל המסגרות שלי יושבות בסטיל של סבא מנחם, אבל מהותית הן עדשות של 2026.
